האם כדאי לעסקים להיענות אוטומטית לכל דרישה של לקוח – גם אם היא לא מוצדקת בעליל? ממש לא בטוח. ראו מקרה איל מקיאג' והתלמידה התובענית. צעירה נרשמה לשלושה קורסים במכללת איל מקיאג', ואף רכשה מזוודת איפור יקרה – בסך כולל של יותר מ-13 אלף שקל, אך יום לפני פתיחת הלימודים הודיעה הצעירה למכללה שלא תגיע ללימודים – ודרשה את מלוא כספה בחזרה. 
המכללה סירבה לבקשת הצעירה – ותחת זאת הציעה לה מגוון פתרונות חלופיים, וביניהם, הקפאת הקורסים וזכות לבחור קורסים אחרים במועדים יותר נוחים לה, או לחלופין, מכירת מקומה לתלמיד אחר תחתיה. 

אך הצעירה סירבה לכל ההצעות הללו, ועמדה על דרישתה להחזר כספי מלא. משבקשותיה סורבו – הגישה הצעירה תובענה ייצוגית נגד המכללה על סך 26 מיליון שקלים לביהמ"ש המחוזי בחיפה.
במסגרת בקשתה דרשה הצעירה כי יינתן פיצוי לכל לקוח שהוחתם על נוסח ההסכם האחיד עליו הוחתמה גם היא – וזאת במהלך 7 השנים שקדמו להגשת תביעתה. לטענתה, בעצם ההחתמה על ההסכם – המכללה פגעה בחופש ביטול ההתקשרות של החותמים. 

בין עילות התביעה טענה הצעירה כי המכללה לא אפשרה לה לעיין בחוזה לפני חתימתה עליו, וכי הטעתה אותה בכל הנוגע לזכותה לביטול ההסכם. 
עוד טענה הצעירה, שהמכללה דחתה את תחילת הקורס בכשלושה שבועות, אך לה לא ניתנה זכות דומה לבטל את השתתפותה בקורסים – דבר המהווה חוסר סימטריה בחובות ובזכויות הצדדים כפי שהם מבוטאים בהסכם ביניהם.

מנגד, משרדנו טען בשם המכללה כי הצעירה פעלה בניגוד חריף להסכם עליו חתמה עם המכללה, וגרמה לה הפסדים מעצם תפיסת מקום בקורסים על חשבון תלמיד אחר. כמו כן, טענו במכללה כי מזוודת האיפור היקרה אותה רכשה התלמידה לא ניתנת למכירה מחודשת, מפני שקיים חשש כבד כי נגרמו לתמרוקים ולעזרי האיפור שבה נזקים – עקב תחזוקה לא נאותה.

כבוד השופט יגאל גריל מביהמ"ש המחוזי בחיפה פסק בימים אלה כי הוא מקבל את טענות המכללה, וכי הבקשה להגשת תובענה ייצוגית נגדה – דינה להידחות.
חרף כך, לא חייב כב' השופט גריל את התלמידה בהוצאות משפט. בכך, למעשה, יצאו שני הצדדים מופסדים. התלמידה לא קיבלה חזרה את כספה, והמכללה נאלצה להיגרר למאבק משפטי ארוך שעלה לקופתה הרבה יותר מ-13 אלף שקלים.

אני סבור שבעצם הנטיה של בתי המשפט בישראל לחוס על אזרחים מן השורה, ולא לפסוק להם הוצאות משפטיות אמיתיות – הם גורמים, בלי משים, למצב בו מי שמשלם את המחיר יהיה תמיד בית העסק, וכמעט אף פעם לא הלקוח – וזאת, גם במקרים כמו זה, בהם ברור שהלקוח לגמריי טועה, ובית העסק לגמריי צודק.

עסקים העומדים בפני תביעה קטנה ולא מוצדקת פעם בכמה שנים, ייטיבו וייעשו אם יתפשרו עם הלקוחות לפני הפיכת האירוע למשפטי. לעומת זאת, עדיף לעסקים הסובלים מלקוחות המרבים לתבוע, או לקוחות בודדים התובעים אותם על סכומי עתק – להיאבק על צדקתם, ולהגיע לפתחו של בית המשפט, מפני שמערכת המשפט בישראל ידועה בפסקי הדין המאוזנים שלה.
עסקים הנתבעים בסיטונות עשויים לשלם הוצאות משפטיות לא מבוטלות, אך אלה יתגמדו לעומת הנזק הכלכלי שיוסב להם אילו יבחרו בגישת 'הלקוח תמיד צודק'.

הפוסט הלקוח תמיד צודק? ממש לא בטוח. הופיע לראשונה ב-משרד עורכי דין בטש.

בהלת הטקסס הולדם לא פסחה על ישראל ובשנים האחרונות חדר המשחק לארצנו הקטנטונת באופן שחלק נכבד מהאוכלוסיה משחק את המשחק בשעות הפנאי בסביבה הביתית המוכרת. הבהלה למשחק יצרה שוק חדש ולפתע בכל פינה ניתן לקנות ציוד מתאים ואין בית בישראל שאין בו מזוודת ז'יטונים מכובדת וקלפי משחק- "על כל צרה שלא תבוא".

יחד עם זאת, רחשי ליבו של הקהל הישראלי והפופולאריות לה זוכה המשחק בארץ אינם רלוונטיים לשאלה האם מדובר במשחק חוקי והאם ניתן לשחק בו ללא חשש. גם העובדה כי המשחק חוקי במדינות מפותחות רבות בעולם אינו בו בכדי לשכנע כי משדובר במשחק חוקי. פסק דין שיצא לאחרונה עונה באופן חלקי כל שאלת חוקיות המשחק.

בשנת 2008 הורשע אדם בשם ערן רוק על- ידי בית המשפט השלום בתל אביב בארגון ועריכת משחק אסור לפי סעיף 225 לחוק העונשין (להלן: "החוק") זאת בעקבות פשיטת משטרה לדירה בה נערך טורניר טקסס הולדם. מר רוק שימש כדילר באותו משחק וככל הנראה היה מהאחראים לארגון המשחק. מר רוק ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב ויום אחד לפני הדיון בערעור, שנקבע לחודש מרץ 2011- מחק את ערעורו באופן שפסק הדין של בית המשפט השלום הפך סופי וחלוט.

טענתו העיקרית של מר רוק בפני בית המשפט השלום הייתה כי משחק טקסס הולדם אינו "משחק אסור" כהגדרתו בחוק. "משחק אסור" מוגדר בסעיף 224 לחוק – כמשחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת; דינו של מי שמארגן או עורך משחק אסור- 3 שנות מאסר ודינו של מי שמשחק משחק אסור שנת מאסר.

מר רוק לא טען במסגרת הגנתו כי חלים עליו הסייגים בחוק המתירים משחק אסור (כפי שיפורט להלן) ומשמעות העניין היא כי בשעה שקבע בית המשפט השלום כי אכן מדובר במשחק אסור- מרכיב ההגנה המרכזי של מר רוק אבד.

כל שחקן פוקר חובב יטען כי הצלחה בטקסס הולדם נמדדת לאורך זמן וכי תוצאות המשחק תלויות בהבנה ויכולת הרבה יותר מאשר בגורל. הראיה, יטענו חובבי המשחק, היא כי אותם שחקנים הנחשבים כטובים בעולם, מגיעים פעם אחר פעם לשלבים הסופיים של הטורנירים הגדולים בעולם בהם משתתפים אלפי שחקנים- הדבר מצביע, בהכרח, על כך שמדובר במשחק המבוסס על יכולת יותר מאשר על מזל. יוסיפו חובבי המשחק כי אפקט המזל שקיים במשחק, הולך וקטן כאשר מודדים תוצאות לאורך זמן הואיל ולאורך זמן המזל "מתיישר" עם הסטטיסטיקה ואלו שיתבססו על מזל בלבד יפסידו את כספם במהרה.

מר רוק, במסגרת הגנתו, העיד שחקני פוקר מקצוענים אשר טענו טענות דומות לאלו שנטעו לעיל. כל השחקנים הודו כי קיים מרכיב של מזל במשחק הואיל ואין לאף אחד מהשחקנים שליטה על הקלפים שהוא מקבל, אך בעזרת יכולת משחק טובה מצליחים שחקנים אלו להצליח במשחק ללא קשר חד וישיר לקלפים אותם הם מקבלים. העדים מטעם ההגנה נתנו דוגמאות רבות והסבירו, בין היתר, על מונח ה"בלוף" בכדי להבהיר כי ניתן לנצח גם ללא קלפים טובים ומשכך מרכיב המזל במשחק הינו שולי ביחס למרכיב היכולת. מר רוק לא הביא במסגרת הגנתו עדים מומחים בתחום המתמטיקה, הסטטיסטיקה וההסתברות על מנת לתמוך בטענותיו ולדעתו של הח"מ הדבר פגע בסיכויי הגנתו.

בית המשפט  לא קיבל את פרשנותו של מר רוק וקבע, כאמור, כי משחק הטקסס הולדם הינו משחק אסור כהגדרתו בחוק. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שתוצאות המשחק, ככל שמדובר בשחקן סביר להבדיל משחקן המקצועי, יושפעו יותר מגורל מאשר מיכולת וזהו המבחן הנכון. כמו- כן קבע בית המשפט כי די בכך שבכל משחקון ("יד" בסלנג הפוקרי) מרכיב הגורל משמעותי יותר, בכדי לקבוע כי מדובר במשחק אסור (מר רוק טען שיש להסתכל על הטורניר בשלמותו). כן ציין בית המשפט כי מר רוק לא הביא חוות דעת של מומחה כלשהו לתמוך בטענתו. על מר רוק נגזרו 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי.

כאמור לעיל, מר רוק ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ויום לפני הדיון בערעור חזר בו מערעור מסיבות שלא פורטו. יש רק לשער ולכותב אין כל ידיעה בדבר, כי הצדדים הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט לפיו זכה מר רוק להקלה כלשהי בתמורה למחיקת הערעור. האינטרס של הצדדים במהלך כזה ברור. מר רוק זוכה להפחתה בעונשו והפרקליטות לא מעמידה למבחן את פסק הדין של בית משפט השלום שקבע, לראשונה, כי טקסס הולדם הוא משחק אסור. ויובהר, מחיקת הערעור אין משמעותה כי בית המשפט המחוזי אשרר את פסק הדין של בית משפט השלום. משמעות המחיקה היא כי פסק הדין של בית משפט השלום נותר על כנו.

נשאלת, אם כן, השאלה האם בעקבות פסק הדין אסור לשחק טקסס הולד'ם? לא בהכרח.

אין ספק כעת, כי אותם אלו מבין הציבור שמשחקים במועדוני הימורים מאולתרים בהם נערכים משחקי טקסס הולדם כדבר שבשגרה, הפתוחים לכל דיחפין, ומטרתם גריפת ריווח כספי עוברים על החוק.

יחד עם זאת, אין כל שינוי במצבם של מי מבין אלו שמשחקים עם החבר'ה (חוג אנשים מסוים)  בבתי החברים או בכל מקום אחר בו לא נערכים משחקים אסורים, והמשחק אינו חורג מגדר השעשוע. כאמור לעיל, מר רוק בהגנתו לא טען כי הסייגים הקיימים בחוק חלים עליו ובית המשפט לא הכריע בדבר ומשכך לעניות דעתו של הכותב, המצב המשפטי לא השתנה.

סעיף 230 לחוק קובע שהוראות סעיפים 225 עד 228 לא יחולו על משחק, הגרלה או הימור שנתמלאו בהם שלוש אלה:

(1)   עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים;

(2)   אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור;

(3)   אינם נערכים במקום משחקים אסורים או במקום לעריכת הגרלות או הימורים.

בית המשפט העליון בעע"מ 4436/02 תשעים הכדורים – מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה שניתן בשנת 2004 קבע מהם המבחנים לגבי התקיימות הסייגים הקבועים בסעיף 230 לחוק.

התנאי הראשון מורה כי על המשחק להיות ערוך ומכוון לחוג אנשים מסוים. התנאי בעניין חוג אנשים מסוים נובע, בין היתר, מאחת המטרות של ההסדר החוקי, קרי מניעת התמכרות. כאשר מדובר בקבוצת אנשים שיש לה מכנה משותף מעבר לעניין במשחק או בהימור קטן החשש מהתמכרות, למשל אם קבוצת אנשים שעובדת במקום עבודה אחד נוטלת חלק מעת לעת במשחקי בינגו, ברור שההשתתפות במשחק אינה העיקר- הוא הדין לגבי אנשים שיש להם תחביב משותף. זאת ועוד, יש להתייחס גם לכמות האנשים באותו "חוג מסוים". השימוש במילה "חוג" ובמילה "מסוים" בגדרו של הדיבור "חוג אנשים מסוים" מצביע על כוונה לצמצם את מסגרת האנשים שאליהם מתייחס החריג.

התנאי השני הוא כי על המשחק האסור, אסור לחרוג מגדר שעשוע או בידור. בית המשפט העליון בע"פ 328/72 עבאס נ' מדינת ישראל פירש את המונח כמשחק שבו המטרה הדומיננטית היא שעשוע ובידור, וטובת ההנאה הכספית שהשחקן מצפה לה היא שולית. בית המשפט בפרשת תשעת הכדורים נכון היה להניח שאם מגבילים את הבדיקה לסכומי ההשתתפות ולסכומי הפרסים במשחק בודד, הרי מדובר בשעשוע או בבידור (כגון טורניר טקסס הולדם עם דמי כניסה סבירים), עם זאת ראוי לזכור שהמשתתף במשחק יכול להשתתף בכמה סבבים של משחק. אף בהינתן עובדה זו היה בית המשפט העליון נכון להניח שעדיין מדובר בשעשוע או בבידור. ראוי לציין כי במקרה שעמד אז בפני בית המשפט מדובר היה במשחק בינגו בעלות 10 ₪ לכרטיס, ללא הגבלה לגבי מספר הכרטיסים אותם ניתן לקנות, כאשר הפרס הממוצע עמד על 500 ₪ ויכול היה, בתנאים מסוימים, להגיע גם ל- 5,000 ₪.

ניתן להניח, אם כן, שגם טורנירים של טקסס הולדם המשוחקים באותה מתכונת עם סכומי פרסים דומים יכולים להיחשב ככאלה אשר אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור. אמנם, אין תשובה ספציפית בקשר למשחקי "קאש" אשר מהותם לא נבחנה, אך ניתן להניח שמשחק קאש בסכומים לא גבוהים, עומד אף הוא במבחן. יצויין כי בית המשפט קבע  כי אדם שמשתתף בכמה סיבובי משחק באותו יום ומגיע למקום על-מנת לשחק מדי ערב, הוא אדם שאין לומר כי מטרתו היא שעשוע או בידור. השתתפות במשחקים בתדירות גבוהה מאוד מצביעה על אחד החששות שמאחורי האיסור, כלומר התמכרות.

יש אף לזכור, כי כאשר מדובר בקבוצת אנשים שיש לה עניין משותף מעבר למשחק, ברי שהמטרה הדומיננטית של המשחק אינה הזכייה בכסף או בשווה כסף, אלא חיזוק הקשר החברתי או מטרה אחרת דוגמת גיוס כספים לצורך ראוי, יכול הדבר לבוא בגדר שעשוע או בידור.

התנאי השלישי הוא כי אסור למשחק להיערך במקום משחקים אסורים או במקום לעריכת הגרלות או הימורים. הכוונה היא לחצרים שרגילים לערוך בהם משחקים אסורים ואין זה משנה אם המקום פתוח לציבור או לבני-אדם מסוימים בלבד. אף אין זה משנה אם החצרים מוחזקים למטרה נוספת כלשהי.  סעיף 233 לחוק קובע, בין היתר, כי רואים חצרים כמקום שרגילים לערוך בהם משחקים אסורים אם נערך בהם משחק אסור לפחות שתי פעמים תוך ששה חודשים שקדמו לביצוע העבירה בידי הנאשם, כל עוד לא הוכח ההיפך ואין זה משנה לגבי הנאשם בהחזקתם, אם החזיק בהם כל תקופה זו או רק חלק ממנה. מהוראה זו למדים כי אם התנהל משחק אסור לפחות שתי פעמים תוך תקופה של חצי שנה באותו מקום, ייחשב הוא כחצרים שרגילים לערוך בהם משחקים אסורים. יחד עם זאת ההוראה האמורה יוצרת חזקה הניתנת לסתירה. עם זאת ברור כי הכוונה בהוראה זו הייתה לטפל במקומות שנערכים בהם משחקים אסורים באופן סדיר ולאורך זמן. נשאלת אם כן השאלה מה קורה כאשר מדובר  בבית פרטי אחד שנפגשים בו ידידים מעת לעת לשם השתתפות במשחק אסור? בית המשפט העליון קבע כי מאחר ומדובר בחזקה שאינה חלוטה, ניתן להוכיח שאין מדובר בחצרים שרגילים לערוך בהם משחקים אסורים.

אם כן, התשובה לשאלה האם משחק הטקסס הולדם הינו חוקי, תלויה במרכיבים שונים, כפי שפורט לעיל. כלומר, ניתן לשחק טקסס הולדםבין חברים ובלבד שעומדים במגבלות שנקבעו בחוק.

יש לזכור כי התכלית העיקרית של החוק היא ערכית מובהקת. ההסדר בחוק מבוסס על ההכרה שאדם צריך להתפרנס מעבודתו, ממשלח ידו או מעיסוק לגיטימי אחר כלשהו ולא על דרך התעשרות קלה התלויה בגורל. מטרה נוספת מקורה בחשש שמא אדם הנוטל חלק במשחקים אסורים יתמכר ל"עיסוק" זה תחת שיעבוד לפרנסתו. הניסיון מלמד, ומטבע הדברים הוא, כי מספרם של המפסידים במשחקים אסורים עולה על אלה המרוויחים בהם. המתמכר עלול להביא את עצמו ואת משפחתו להפסדים רבים, למכירה של נכסים, ובסופו של דבר מטרת המחוקק היא למנוע הימורים והפעלת מקומות של הימורים בכדי להימנע מהתמכרויות להימורים ומהתוצאות ההרסניות הנובעות מכך לרבות לקיחת הלוואות מגורמים עברייניים והרס חיי משפחות.  מטרת המחוקק אינה למנוע מחברים להיפגש לערבי כיף בהם הם משחקים משחקי קלפים לצורכי שעשוע, גם אם מדובר במשחק טקסס הולדם.

האמור לעיל הינו דעתו האישית של הכותב ואין להתייחס לאמור כאל ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא ואף ואין להתייחס לאמור כהמלצה לשחק טקסס הולדם

הפוסט האם טקסס הולדם אינו חוקי? הופיע לראשונה ב-משרד עורכי דין בטש.

האפשרות לנקוט כנגד השוכר בפעולות עצמאיות לצורך פינויו מהנכס אינה קיימת, מאחר שהשוכר מחזיק בנכס למעלה  מ- 30 ימים, וכל שנותר לבעל הנכס לעשות נוכח הדין שחל בעבר במחוזותינו, היה להגיש תביעה לבית המשפט ולבקש את פינויו של השוכר הסורר – הליך אשר לקח זמן רב וגרם לנזקים כספיים לבעל הנכס כמו גם לעוגמת נפש רבה.

בחודש דצמבר 2008 נכנס לתוקפו תיקון אשר נערך בתקנות סדר הדין האזרחי, ונועד לעזור לבעל הנכס לפנות באופן מהיר ויעיל את השוכר, ובכך להקטין את הנזקים שנגרמו לו.

המצב עד לתיקון

בעבר היה על בעל הנכס שביקש לפנות שוכר, להגיש תביעה לפינוי במתכונת של תביעה בסדר דין מקוצר, באותו אופן בו מגישים תביעות כספיות מסוימות.

על מנת שלא לעכב את ההליכים יתר על המידה, נהגו התובעים לפצל את התביעה כך שתחילה נדרש בית המשפט לדון בעצם הפינוי, ורק לאחר מכן (אם בוחר זאת התובע) לדון בתביעה נפרדת בנזקים הכספיים שנגרמו למשכיר נוכח הפרת הסכם השכירות. הסיבה שבגינה נהגו בעלי הנכסים לפצל את הסעדים נבעה מכך שאת הצורך בפינוי קל יותר להוכיח מאשר את הנזק שנגרם לבעל הנכס, אשר מבחינה משפטית,  הוכחתו מורכבת ומסובכת יותר  ולוקחת בד"כ זמן רב יותר.

מטבע הדברים, ניהול הליכים משפטיים בדרך זו לקח זמן רב והדבר הקשה על ניהולה של תביעת פינוי, אשר מעצם טיבעה צריכה להיות מהירה וקלה, נוכח העובדה שבמהלך כל תקופת ניהולו של ההליך המשפטי, בעל הנכס אינו זוכה לקבל את דמי השכירות המגיעים לו, אינו יכול להשכיר את הנכס לשוכר אחר ומה גם שהנכס בדרך כלל צובר חובות שוטפים.  יש לציין כי הזכות לפצל את הדיון לא הייתה אוטומטית ועל בעלי הנכסים היה לבקש את אישורו של בית המשפט לצעד שכזה.

לאחר הגשת התביעה והבקשה לפיצול הסעדים, הייתה מוקנית לשוכר הזכות להגיש בקשת רשות להגן בתוך 30 ימים מהיום שבו נמסר לו כתב התביעה. לאחר הגשת כתב ההגנה נקבע מועד לדיון בבקשת השוכר למתן רשות להתגונן. לבית המשפט לא הייתה מגבלת זמן בקביעת מועד לדיון בבקשה, אשר בדרך כלל נקבעה לדיון תוך מספר שבועות עד מספר חודשים.  עצם קיומו של הדיון לא הבטיח כי בעל הנכס יקבל צו לפינויו של השוכר מהנכס, שכן יש מקרים בהם בקשתו של השוכר למתן רשות להתגונן התקבלה.

לכך יש להוסיף את העובדה כי אורך חייה של תביעה אזרחית נע בממוצע בטווח שבין 9 חודשים ל- 15 חודשים, ובכך נוצר תמריץ לשוכרים להפר את התחייבויותיהם כלפי המשכירים או לכל הפחות, להיות אדישים להתחייבויותיהם החוזיות, מתוך ידיעה, כי על המשכיר יקשה מאוד לדרוש את פינויים מהנכס. המצב המשפטי לעיתים אף נתן תמריץ לשוכרים להפר את התחייבויותיהם כלפי בעלי הנכסים, שכן השוכרים ידעו כי במקרה הטוב בעל הנכס יסכים למחול להם על סכומי כסף ניכרים ובלבד שיפנו את הנכס ללא הליכים משפטיים אשר עולים כסף רב לבעל הנכס, ובמקרה הגרוע (מבחינתם) בו בעל הנכס בוחר לנהל הליך משפטי- הם זוכים לדחיית תשלום דמי השכירות בשנה שלמה (בממוצע).

המצב לאחר התיקון

בדברי ההסבר לתיקון נאמר כי התיקון המוצע נולד נוכח אותה תופעה חברתית קלוקלת, אשר שידרה חוסר אמון כלפי המערכת המשפטית וזלזול בבעלי הנכסים, ולפיה שוכרי הדירות נמנעו מלפנות דירות במועד, תוך שהם מכתיבים לבעלי הנכסים את המועד בו הם יפנו את הנכס (אם בכלל), תוך ניצול הדין האוסר עשיית דין עצמי ופינויים בכוח מהנכס.

תחילה, חשוב לציין כי התיקון חל רק במקרים בהם חוק הגנת הדייר אינו חל, משמע, לא ניתן לנקוט בהליכים אלה כנגד דיירים מוגנים, בנוסף, האפשרות להגיש תביעה לפינוי במתכונת הישנה עדיין קיימת למעוניינים ללכת בדרך זו.

אחד השינויים העיקרים בעקבות התיקון הינו קיצור ההליכים המשפטיים, כך שמשך חיי התביעה מתקצרים באופן משמעותי.

התיקון מאפשר הגשת תביעה לפינוי הנכס בלבד, ושומר במקביל את זכותו של בעל הנכס להגיש תביעה נפרדת בגין הנזקים שנגרמו לו, ללא צורך בקבלת רשות של בית המשפט לנקוט בצעד זה.

על מנת לזרז את ההליך, על התביעה להיות מוגשת בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים, לרבות תצהירים, חוות דעת של מומחים (ככל שנדרש), אסמכתאות משפטיות וכל מסמך רלוונטי אחר. את כתב ההגנה, על השוכר להגיש תוך 30 ימים בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים, כשם שנדרש מהתובע. לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון, על בית המשפט לקבוע דיון בתוך 30 ימים לכל המאוחר, בכך יש בכדי לקצר משמעותית את משך חיי התביעה.

בנוסף, לשוכר אין אישור להגיש תביעה שכנגד או הודעה כנגד צד שלישי, מהלך המונע את סיבוכו של ההליך והארכתו.

לסיכום,

המחוקק אשר היה ער לתופעה החברתית הבעייתית של אי פינוי נכסים במועד, נרתם למאבק בתופעה וחוקק תקנות אשר צפויות לקצר באופן משמעותי את הליך פינויו של שוכר מנכס ובכך להחזיר לבעלי הנכסים את השליטה במתרחש בנכס שלהם, ללא החשש כי יתקשו לפנות שוכר בעייתי מהנכס.

אין ספק כי התיקון יועיל לכל בעלי הנכסים באופן פרטי, אך לדידו של הח"מ יש בשינוי הנ"ל, בכדי להועיל גם לציבור שוכרי הדירות באופן רוחבי, שכן בשעה שבעלי הנכסים יודעים כי בעת הצורך יוכלו לפנות בקלות ובמהירות שוכרים בעייתיים, הרי שהבטוחות שידרשו שוכרי הנכסים להפקיד בידי בעלי הנכסים יקטנו, נוכח הירידה הצפויה בעלותם של ההליכים לפינויו של שוכר סורר. כמו כן, עסקאות יתבצעו במהירות גדולה יותר ובקלות יחסית, והשוק יגיע לאיזון ראוי יותר בין הרצון הלגיטימי של בעל הנכס להשכיר את הנכס במחיר הוגן לבין רצונו של השוכר לשכור את הנכס בתמורה הוגנת וללא בטוחות מיותרות. ייתכן שבטווח הרחוק ולאחר שיוכח כי התקנות אכן מבטיחות את פינויים המהיר של שוכרים בעייתיים, יהיה בהן בכדי לעודד את הורדת מחירי השכירות, אשר משקפים היום גם את הסיכון הגלום באי פינוי הנכס במועד ואת ניהול ההליכים המשפטיים הנובעים מכך.

הפוסט פינוי שוכר מנכס- המחוקק נחלץ לעזרת בעלי הנכסים הופיע לראשונה ב-משרד עורכי דין בטש.

העיקרון המנחה של החוק הינו כי הרשויות "רודפות אחרי הכסף". כלומר, יש ענישה על העבירה עצמה וענישה גם על השימוש ברווחים שנובעים מהעבירה, לכל המעורבים בדבר.  למשל, החוק קובע כי מי שמסתיר או מסייע בהסתרתו של רווח שמקורו בעבירה, עובר על החוק ודינו עד 10 שנות מאסר. החוק גם קובע כי כל מי שמבצע פעולה ברכוש מולבן ביודעין- דינו עד 7 שנות מאסר (למשל אדם שירש כסף ויודע או חושד שמקור הכסף בעבירה ומסייע בהסתרת העבירה).

נשאלת השאלה מה קורה מקום בו פלוני יורש את כספו של אלמוני כאשר פלוני חושד שאלמוני התחמק מתשלום מס הכנסה. האם במצב דברים זה ניתן לראות בפלוני כמי שעבר על הוראות החוק?? ובכן התשובה לשאלה זו היא שלילית. החוק מבחין בין עבירות מקור לעבירות שאינן עבירות מקור. עבירות המקור הן למשל: סחר בסמים, סחר בנשים, הימורים אסורים, שימוש במידע פנים בני"ע, שוחד, גניבת רכב, זיוף חשבוניות, הפרת זכויות יוצרים ועוד.  עבירות מס אינן נמנות על עבירות המקור ולכן אם קיבלת בירושה כסף אשר אתה חושד שלא שולם מס הכנסה בגינו- אינך עובר על החוק. יחד עם זאת, אם קיים בליבך חשד כי המוריש זייף חשבוניות, או רשם חשבוניות פיקטיביות, אזי ניתן גם לראותך כמי שעבר על החוק.

הרשות לאיסור הלבנת הון מנתחת מידע פיננסי ואוספת מידע מספקי מידע שונים כגון: משטרה, בנקים, חברות אשראי, חברות ביטוח, נותני שירותי מטבע, מנהלי תיקים, חברות מידע פיננסי למיניהן ואף מרשויות מסוגה בעולם. על סמך תסמינים שונים מנסים ברשות לגלות אם הדרך שבה מנוהל הרכוש מצביע על הלבנת הון. אם עולה החשד כי נעברת עבירה, מעבירה הרשות  את המידע למשטרה שמחליטה אם לפתוח בחקירה אם לאו. הדיווח לרשות הוא חשוב ולכן מי שמשבש את הדיווחים לרשות מבצע עבירה פלילית. לדוגמא: אם אדם פותח חשבון בבנק על שם גיסו על מנת שיוכל להתחמק ממס, הוא עובר על החוק. אם פקיד הבנק ידע על כך- גם הוא עובר על החוק.

על- פי הצעת חוק חדשה לא יהיה כמעט גוף שלא יחויב לתת לרשות לאיסור הלבנת הון מידע. הרעיון הוא שתהיה ניידות של מידע מהרשות לגופים רבים לרבות חוקרי מצ"ח, מע"מ, מס הכנסה וכו' והמידע יזרום בין הרשויות לבין עצמן באופן שוטף. הבעיה העיקרית העולה מהצעת החוק  החדשה היא כי מדובר במידע רגיש מאוד שהרשות ויתר גופי המידע יקבלו על אזרחים, אשר ברובו הוא לגיטימי לחלוטין אשר אינו מעיד, לכאורה, על עבירה כלשהי. מאחר ורוב המידע מגיע כתוצאה מפרמטרים לגיטימיים, יש כמובן פגיעה קשה בפרטיות ובזכות הקניין  מאחר והגופים הללו מקבלים פרטים על פעולות ו/או עסקאות של אנשים אשר אין בהן בכדי להעיד על ביצוע עבירה כלשהי. מובן כי אם בזכות המידע שעבר בין הגופים הורשע האדם בעבירת הלבנת הון, אזי המעשה "הוכשר" רטרואקטיבית. אך מה אם כלל לא נפתח תיק והמידע נשאר במחשבי הרשויות לשימושים עתידיים על לא עוול בכפו של בעל המידע?

הדיווחים המגיעים לרשות לאיסור הלבנת הון הם משני סוגים. דיווח אוטומטי ודיווח על פעולות בלתי רגילות. דיווח אוטומטי הוא לדוגמה דיווח שמעביר בנק לרשות להלבנת הון על כל פעולה בסכום של מיליון ₪ ו/או על כל פעולה במזומן בסכום העולה על 50,000 ₪. דיווח על פעולות בלתי רגילות מתרחש, למשל, במקרים בהן הפעולות לא אופייניות לפרופיל העסקי של הלקוח לדוגמא, הרבה בעלים לחשבון, להרבה אנשים יש מפתחות לכספת, פעולות של פיצול (כל פעם מפקידים קצת) וכד'. בעניין זה יש לציין כי עובדי הבנקים צריכים לדווח גם כאשר הפעילות קרובה לדיווח האוטומטי למשל אם אדם מסוים מפקיד כמה פעמים 49,000 ₪.

באופן עקרוני המידע שמועבר לרשות אינו בשימוש אלא אם יש חשד לביצוע עבירה. המשמעות היא כי לא בודקים כל פעולה ופעולה, אך אם עולה חשד אזי בודקים רטרואקטיבית. החוק מציב את עובדי הגופים הפיננסיים בבעיה כי הם לא ששים לדווח על לקוחותיהם לרשויות. יחד עם זאת אם המוסדות הללו לא יקיימו את החוק הם ימצאו עצמם בבעיה. אם בנק, לדוגמא, לא מקיים את החובות על פי החוק אזי מוטלים עליו עיצומים כספיים אשר נקבעים על ידי ועדת עיצומים ואשר יכולים להגיע לסכומים של מאות אלפי שקלים. בנוסף, הבנק יכול להיות מחויב באחריות פלילית. גם על עובדי הבנק יש חובה פלילית. אם עובד בנק מסייע ללקוח להסתיר מהרשות מידע על כסף חשוד ו/או יש לו חשד על הלבנת הון והוא לא מדווח, הוא בעצמו עובר על החוק.

החוק מטיל אחריות גם על בעלי מקצועות חופשיים כגון רואי חשבון ועורכי דין אשר צריכים להיזהר שלא לייעץ ללקוחותיהם כיצד להסתיר כסף שהם יודעים או חושדים כי מקורו בהלבנת הון.

יש לציין כי החוק מעניק פטור מאחריות פלילית למי שמדווח למשטרה על ביצוע פעולה ברכוש אסור, לפני או אחרי ביצוע הפעולה. יש להבהיר כי שעה שקיים חשש מצידו של עו"ד כי עבר בעצמו על החוק אזי לא יחול חיסיון עו"ד- לקוח. החיסיון יחול רק במקום שעורך- הדין עצמו לא מעורב בביצוע העבירה.

ניתן אם כן להיווכח כי החוק אמנם יעיל בכל הקשור למניעה של הלבנות הון למינהן אך בצד המטרה החשובה של מניעת הלבנות הון קיימת פגיעה ניכרת בזכות הפרטיות ובזכות הקניין של אלו אשר מועברים דיווחים על פעולותיהם לרשויות השונות, על לא עוול בכפם. האם מדובר בפגיעה מידתית בזכויות יסוד אלו על חשבון המטרה הלגיטימית של מניעת הלבנות הון? המחוקק סבור שכן. יחד עם זאת, ספק רב אם האמצעים המשמשים את הרשויות לצורך איסוף מידע על האזרח ייחשבו לגיטימיים בשלב בו יעשו הרשויות השונות שימוש במידע אשר הגיע אליהן כתוצאה מהחוק במקרים אחרים, אשר לא קשורים באופן ישיר ליישום החוק עצמו.

הפוסט חוק איסור הלבנת הון והשפעתו על פרטיותנו הופיע לראשונה ב-משרד עורכי דין בטש.